<h1>ערכי תנאים ואמוראים לרבינו יהודה ב"ר קלונימוס משפירא רבו של הרוקח — ערך רב יוחני אחוהי דמר בריה דרבנא</h1>
<h2>דף צג:</h2>
גרסינן בפרק המצניע המוציא את החי במיטה פטור אף על המיטה שהמיטה טפילה לו, את המת במיטה חייב. וכן כזית מן המת וכזית מן הנבילה וכעדשה מן השרץ חייב, ורבי שמעון פוטר. ובגמרא [צ"ד ע"ב] ההוא שכבא דהוה בדרוקרת, שרא להו רב נחמן בר יצחק לאפוקיה לכרמלית. שהיה מוטל בבזיון, או דליקה או (בהמה) [בחמה]. ואי משום טילטול מניח עליו ככר או תינוק כן פרש"י. אמר רב יוחני אחוה דמר בריה דרבנא לרב נחמן בר יצחק, כמאן כרבי שמעון דפטר, אימר דפטר רבי שמעון מחיוב חטאת איסורא מיהא איכא, אמר האלהים דעיילית ביה את ואפילו לרבי יהודה, מי קאמינא לרה"ר לכרמלית קאמינא. גדול כבוד הבריות שדוחה את ל"ת שבתורה. ומסקינן זה בברכות פ"ב [י"ט ע"ב] בלאו דלא תסור [שהוא] מדרבנן. כדאיתא בס"פ הקומץ [מנחות ל"ז ע"ב] רבינא הוה קא אזיל אבתריה דמר בר רב אשי בשבתא דריגלא, איפסיק קרנא דחוטא, ולא א"ל מידי. כי מטא לביתיה א"ל מהתם אפסיק א"ל [אי] אמרת לי שדיתיה. פירוש לפי שאינה אלא בת שלש, ומצויצת שלא כהלכתה כדמוכח התם. וקסבר רבינא דאפילו לאו דאורייתא דחיא. וא"ל מר בר רב אשי דוקא בלא תסור דרבנן. ואיכא דאמרי מהתם א"ל, וא"ל מאי דעתיך אשדייה גדול כבוד הבריות. והא תרגמא רב בר שבא קמיה דרב כהנא אלאו דלא תסור. הכא נמי כרמלית דרבנן הואי. ונראה דללישנא קמא רשות הרבים הוה.
וקשיא לי אטו כבוד הבריות דוחה לאו דאיסור כרת. דהא מסקינן התם דהיוצא בטלית שאינה מצויצת כהלכתה חייב. (ו)היינו טעמא משום דציצית לגבי טלית חשיבי ולא בטלי. כדאיתא בפרק רבי אליעזר דתולין [שבת קל"ט ע"א]. וכן פירש רש"י איפסיק קרנא דחוטא דציצית דמר בר רב אשי עם הציצית ולא ידע ולא אמר לו רבינא ולא מידי. כי מטא לביתיה א"ל מהתם אפסיק מרה"ר. א"ל מר בר רב אשי לרבינא אי אמרת לי שדיתיה. אי אמרת לי מהתם אפסיק שדיתיה הייתי משליכם מעלי, דלית הילכתא כרבי ישמעאל אלא כת"ק. וכיון דחסרו וליכא מצוה הוי כמשוי. בלאו דלא תסור, כגון טילטול דרבנן ואבנים מקורזלות מותר לטלטל בבית הכסא משום כבוד הבריות, אבל לשאת משא דכתיב בהדיא לא דחי כבוד הבריות. איכא דאמרי מהתם, אמר ליה היכא אפסיק א"ל רבינא אפסיק קרנא דחוטין בכרמלית, ומותר לטלטל בתוכה מן התורה. עד כאן רש"י. וקשיא דהיאך גדול כבוד הבריות דוחה איסור כרת. דהא מת מצוה גופה אסקינן בסנהדרין פרק אחד דיני ממונות [ל"ה ע"א] דלא דחי אפילו יום [טוב], בגמרא דאין דנין בערב שבת ולא בערב יום טוב, וכל שכן שאר כבוד הבריות דלא דחי. כדמסקינן בפרק שלישי דברכות [י"ט ע"ב] אמר רב יהודה אמר רב מצא כלאים בבגדו פושטו אפילו בשוק, מאי טעמא אין חכמה ואין תבונה ואין עצה נגד ה', כ"מ שיש חילול השם אין חולקין כבוד לרב. ומותבינן מהא [דתניא] ולאחותו מה ת"ל הרי שהיה הולך לשחוט את פסחו ולמול את בנו וכו', עד ולאחותו אינו מטמא אבל מטמא הוא למת מצוה. וטעמא משום דגדול כבוד הבריות. ומשני שב ואל תעשה שאני ולא גמרינן מיניה. ומאי טעמא דרבינא דלא א"ל. דהא דקאמר בתחילת יציאות השבת [שבת ד' ע"א] הדביק פת בתנור ואמר רב שילא דבשוגג הדביק ובעיא דרב ביבי אם התירו לאחר לרדותה קודם שיבוא לידי איסור חטאת. ואתקיף רב אשי וכי אומרים לו לאדם חטא בשביל שיזכה חבירך. זהו מפני שזה האחר עובר על דברי (חבירו) [חכמים]. אבל לומר לחבירו ולהפרישו פשיטא דמצוה גמורה היא להפרישו, דהא בגד שאבד בו כלאים ודברים שהם כיוצא בהם שיש לחוש שמא יבוא לידי איסור, אסור למכור לגוי, שמא ימכרם לישראל [פסחים מ' ע"ב]. כל שכן כשרואה כל שעה עובר שמצוה להפרישו. דעד כאן לא פליגי אלא בקטן האוכל נבילות [יבמות קי"ד ע"א] דלאו בר נטורי מצוה הוא, אבל גדול מוזהר ומצווה עליו [להפרישו]. ובירושלמי פרק אחרון דמסכת כלאים בגמרא השירים [פ"ט ה"א], הרי שמהלך בשוק ונמצא לבוש כלאים, תרין אמוראים חד אמר אסור וחד אמר מותר. מ"ד אסור דבר תורה. ומ"ד מותר מדאמר רבי זירא גדול כבוד הבריות שדוחה את המצוה בלא תעשה שעה אחת. והתם מסיק רבי אימי הוה מתני א"ל חד לחבריה "את לביש כלאים". אמר ליה רבי אימי "שלח מאניך והב ליה". וגם לי תימה וכי אין להפרישו.
ונראה לי הסודר התירוץ כך. דהא דאמר רב הונא היוצא בטלית שאינה מצויצת כהלכתה חייב חטאת [מנחות ל"ז ע"ב], היינו טלית בת חיוב כגון בת ארבע כנפות, ולא ציציה כהלכתה. דכיון דבת חיובא היא לא מבטלי ציציותיה לגבה. ובבת חמש כנפות נמי אם צייץ החמישית, לרבנן דאמרי ארבעתן מצוה אחת [וכן לר' ושמואל דאמר] ארבעתן ארבע מצוות אם לא הטיל לכנף חמישית לא צייץ כהלכתה. אבל בת שלש שלא באה לכלל חיוב דברי הכל פטור. כדאיתא בפרק התכלת [שם מ"ג ע"ב] ובפרק שני דזבחים [י"ח ע"ב]. וכיון דפטורה אם צייץ אותה הרי היא ככילה וכסבכה. דגרסינן בפרק רבי אליעזר דתולין [שבת קל"ט ע"ב] אמר אבין בר רב הונא אמר רב חמא בר גוריא מתעטף אדם בכילה ובסבכה ויוצא בה לרשות הרבים בשבת ואינו חושש. ופרכינן מאי שנא מדרב הונא וכו'. ושנינן ציצית לגבי טלית חשיבי ולא בטלי, וטלית בת שלש נמי דכיון דלאו בת חיובא היא ציציותיה ככיסכהון דמיין. והשתא קרנא דחוטא דאפסיק מגלימיה דמר בר רב אשי סבר רבינא אע"ג דהשתא בת שלש היא, כיון דמעיקרא הויא חייבת, מדרבנן [נשאר] איסור דידה ולא משוינן לה לבת שלש מעיקרא (מדבריהן). הילכך אע"ג דמדבריהן אסור לצאת בהן, משום כבוד הבריות מותר. ומר בר רב אשי סבר כיון דבת חיובא הואי אכתי חשיבי הני [חוטי] דשלש ולא בטלי. הילכך אי אמרת מהתם שדיתיה. ואיבעיא לי, מי שלבוש חלוק של כלאים ויצא בו בשבת, אם חייב חטאת אם לאו.
ודוקא כה"ג דהוה ההוא שכבא בכרמלית מסוכן אצל דליקה או בהמה או חיה דאי אפשר להצילו אלא א"כ יכניסם לרה"י הוא דהתירו משום כבוד הבריות. אבל משהכניסוהו ומוטל בחמה אין לומר גדול כבוד הבריות, לפי ש(אי) אפשר [לטלטל ע"י ככר ותינוק] או בעשיית מחיצה כדאיתא בפ' כירה [שבת מ"ג ע"ב] עושין מחיצה למת בשביל חי וכו'. ובי"ט כמו כן כל שאסרו לעשות למת בשבת ה"ה בי"ט ראשון חוץ ממה שיתעסקו בו עממים דכיון די"ט איסור לאו ושבת איסור כרת. אע"פ דאמר רבא [יבמות קי"ט ע"א] כל בדאורייתא לא שנא איסור לאו ולא שנא איסור כרת. כיון דאמירה לגוי אינה אלא משום שבות, הקלו בשבות שהוא מדבריהם באיסור קל יותר מאיסור חמור מפני כבודו של מת. דהיינו נמי בכלל גדול כבוד הבריות שדוחה לאו דלא תסור מדבריהן, שבות די"ט דקל הוא אצל שבת התירו שבות דשבת לא התירו. ואע"פ דתנן [מגילה ז' ע"ב] אין בין י"ט לשבת אלא אוכל נפש ואפילו לעניין שבות כדתנן במשילין [ביצה ל"ו ע"ב] דרמינן (מכלה) [עלה] משילין פירות דרך ארובה בי"ט אבל לא בשבת הא תנן כל אילו בי"ט אמרו ק"ו בשבת אלמא פשיטא דשבת חמור, ואוקימנא נמי הא ב"ש הא ב"ה, הילכך כל שיכול ישראל לעשות אסור בי"ט כשבת וכל מה שעל ידי עממין בי"ט מותר בשבת אסור, ומחשיך על התחום להביא פירות ולשכור פועלים אסור בשבת אבל לפקח על עסקי המת ועל עסקי כלה מותר, ועשו להחשיך על התחום כדיבור מה דיבור אם הוא של רשות אסור ושל מצוה מותר (אקד) [כך] הילוך שאדם מהלך והוא צורך מוצאי שבת של רשות אסור ושל מצוה מותר דחפציך אסורה וחפצי שמים מותרי', דומיא דאין מערבין אלא לדבר מצוה. הילכך כשעוסקין בו עממין אפילו הטילטול בלא מיגד גלימא נמי יהא מעשה על ידם. ואסור לישראל לטלטלו ביום טוב, כיון שהוא עצמו עושה המעשה ואפשר על ידי גוי אין זה בכלל גדול כבוד הבריות.
וכבר נפטר אדם חשוב במגנצא, והקבר והארון והתכריכין נעשו על ידי עממין, אבל ישראלים נשאוהו במיטה עד קברו. והוקשה המעשה מאד בעיני רבותי כאן (ש)בשפירא. והם הביאו ראייה מהאי דכרמלית. ולא חילקו בין שבות לשבות להתיר משום כבוד הבריות. ורב מנשי [שבת קל"ט ע"א] אסר לבני אבוכשנה אפילו ע"י עממין ואפילו ביום טוב שני לפי שאינן בני תורה. וזה תימה, שהרי אנו דוחים משום מתיא [ר"ה ב' ע"א] שלא יבוא יום הכיפורים לא ביום השישי ולא ביום הראשון מפני כבוד הבריות. ורב מנשי גזר אפילו בי"ט שני אף ע"י עממין. שהרי אף י"ט שני של ר"ה כחול לגבי מת שויוה רבנן, אפילו למיגד ליה גלימא ולמיגז ליה אסא. ואיתא במסכת ביצה פ"א [ו' ע"א] ש"מ שלגדר גדול הוצרך.
וגדול הוא כבוד הבריות להצלת המת יותר מן הספרים, שהרי רב נחמן התיר להביאו מכרמלית להצילו או מפני הדליקה כמו שפירש רש"י. וסבירא ליה כרבי יהודה בן לקיש דקיימא לן דהילכתא כותיה דמצילין את המת מפני הדליקה. הרי התירו [להוציאו] אף לכרמלית, שחמור ממבוי בלא לחי. ותנן [שבת קט"ז ע"ב] כל כתבי הקודש מצילין אותן מפני הדליקה למבוי שאינו מפולש, בן בתירא אומר אף למפולש. ובגמרא מסיק רב אשי שלש מחיצות ולחי זהו שאינו מפולש, ובלא לחי זהו מפולש. אבל לכרמלית ליכא מאן דשרי. ואילו בעירובין פרק אחרון [צ"ז ע"ב] תנן היה קורא בספר על האיסקופה ונתגלגל הספר מידו גוללו אצלו. היה קורא בראש הגג ונתגלגל מידו עד שלא הגיע לעשרה טפחים גוללו אצלו, משהגיע לעשרה טפחים הופכו על הכתב, רבי יהודה אומר אפילו אינו מסולק מן הארץ אלא מלא מחט גוללו אצלו, רבי שמעון אומר אפילו בארץ עצמה גוללו אצלו שאין דבר משום שבות עומד בפני כתבי הקודש. והתם אפילו בלא הצלה א"ר שמעון דאין שבות. ותימה אי פליגי אההיא דכל כתבי הקודש ושרי אפילו להציל לכרמלית. תפלין התירו דרך מלבוש כדאיתא ספ"א במסכת ביצה [י"ד ע"א] להניח ידו עליהן ולהביאן. ולעניין מוצאן כדתנן [עירובין צ"ה ע"א] המוצא תפלין מכניסן זוג זוג. אבל שלא כדרך מלבוש תנן [שבת קט"ז ע"ב] מצילין תיק הספר עם הספר ותיק התפלין עם התפלין אע"פ שיש בתוכן מעות. מיהו בהמוצא תפלין [עירובין צ"ח ע"א] מסקינן דאע"ג דאוקימנא הא דקורא בספר על האיסקופא [הכא] באיסקופת כרמלית עסקינן ורה"ר עוברת לפניה, כיון דאיגודו בידו אפילו שבות ליכא. ומשמע התם [ק"ג ע"א] דחשיב לספר שבות דמקדש במדינה וקסבר אביי שבות דמקדש במדינה לא התירו. ואע"ג דאיכא למיפרך והרי תיק הספר ובתוכו מעות מצילין עם הספר, לאו פירכא היא, כדאיתא התם [שבת קי"ז ע"א] משום דנעשה בסיס לדבר האסור ולדבר המותר. ומצינו שהשוו חכמים כבוד המת לכבוד ספר תורה. דתניא בפרק אחרון דמסכת משקין [מו"ק כ"ה ע"א] בגמרא, אין קורעין ולא חולצין. ובשבת פרק ר"א [אומר] האורג [שבת ק"ה ע"ב] תניא אמר רבי שמעון בן אלעזר העומד על המת בשעת יציאת נשמה חייב לקרוע, למה זה דומה לספר תורה שנשרף שחייב לקרוע. ובהלכה ראשונה פ"ג דמסכת ברכות [י"ח ע"א] ת"ר המוליך עצמות ממקום למקום הרי זה לא יתנם בדיסקיא ויתנם על החמור וירכב עליהם מפני שנוהג בהן מנהג בזיון. ואם היה מתירא מפני הגוים או ליסטים מותר. כשם שאמרו בעצמות כן אמרו בס"ת. ומסקינן אהאי, אילימא ארישא מי גרע ס"ת מעצמות, אלא אסיפא דאם חושש מפני גוים או ליסטים שהם ינהגו בהם מנהג בזיון יותר מותר לישב עליהן אע"פ שאינו הגון, דזה בזיון מרובה. ליסטים וגוים (מותר). ונראה דאפילו אם חושש לליסטים ישראל או גנבי ישראל מותר. כדאיתא בפ"א דמסכת ביצה [י"ד ע"א] אתפלין, מהו דתימא גנבי ישראל לא מזלזלי בהו קמ"ל דמניח ידו עליהם אם היה בשדה או בבית המדרש וקדש עליהן היום ומביא לתוך ביתו. מכל מקום מחמיר בספרים מעצמות, מדקאמר מי גרע. ותימה מפני מה לא התירו להציל לכרמלית כתבי הקודש מפני שמות הקדושים הכתובים בהם. ונראה דקים להו לרבנן דעל מת לא יהיה בהול לכבות או [להוציאו] לרה"ר מפני שאין לו הנאה כל כך בהצלתו. אבל כתבי הקודש שהן קודש וממונו וכל שעה נהנה ממנו החמירו דאתי לכבויי או לאפוקי לרשות הרבים מחמת חיבת הקודש, וגם יורה היתר לעצמו משום שמות הקדושים הכתובים בהם.
